החבילה עמדה ליד הדלת כשהיא חזרה הביתה.
בלי כתובת, בלי שם — רק שם המשפחה שלה, כתוב בכתב יד של ילד.
במדרגות היה ריח של לחות ושל צינורות חלודים.
המנורה הבהבה, מטילה אור עמום על הקירות האפורים.
היא הרימה את הקופסה — כבדה, לחה, קרה.
הלב שלה דילג פעימה.
מי יכול היה להשאיר את זה? הדואר לא עושה דברים כאלה.
בדירה היא הניחה את הקופסה ליד הדלת ובהתה בה זמן ארוך.
שוב רעש.
חלש, כמו נשימה.
היא לקחה סכין וחתכה את הדבק.
הריח הכה באפה — אדמה, עובש, משהו רקוב.
מתחת למכסה שכבה עור נחש מגולגל. אמיתי.
אפור, מבריק, כאילו זה עתה הופשט.
מתחתיו — דף נייר עם הכיתוב:
"היא חזרה. היזהרי."
אצבעותיה רעדו.
היא נסוגה לאחור, עיניה לא משות מהקופסה.
ופתאום נשמע במסדרון רעש — שריקה חלקלקה, מתקרבת מלמטה למעלה.
היא קפאה.
צל חלף מתחת לדלת, ואז עוד אחד.
שובל דק של לחות נמשך על הרצפה.
היא הביטה בעינית.
בהתחלה — כלום.
ואז — תנועה.
למטה, על המדרגות, התפתל משהו כהה.
חלק, עצום, זוחל לאט מעלה.
היא נסוגה.
הזיכרונות חזרו בבת אחת:
ילדות, הבית ליד הנהר, ערביי קיץ, ריח הלחות.
ואז — אותו יום.
כשהאמא שלה צעקה מהמרתף.
כשהיא ואחותה ירדו — וראו את הנחש.
ענק. עבה. מבריק. כרוך סביב גופה של האם.
האחות קפאה.
והיא רצה.
ומעולם לא חזרה.
המשטרה אמרה אחר כך: תאונה.
האחות נעלמה חודש אחר כך.
כולם חשבו — שהיא עזבה.
היא ניסתה לשכוח.
עברה דירה, שינתה שם.
אבל עכשיו, כשהביטה בחבילה, בעור, ובכיתוב,
הבינה — זה לא נגמר.
נחשים תמיד חוזרים למקום שבו נשפך דם.
ואם מישהו כתב: "היא חזרה,"
זה אומר שהלילה ההוא יחזור.
רק שעכשיו — כאן.
היא הרימה את מבטה.
הצל מתחת לדלת נע שוב.
והפעם הצליל היה קרוב יותר.
קרוב מדי.
