בוקר קיץ חם עטף את העיר. האוטובוס התקדם לאט ברחובות, האוויר היה כבד וחנוק, והשמש מילאה את החלל בקרני זהב. החלונות היו פתוחים מעט, אך הרוח החמה רק הוסיפה לחום.
הנוסעים שתקו וחיכו לתחנה שלהם. מישהו דפדף בטלפון בעצבנות, אחר נרדם, ואחרים ניפנפו על עצמם בעיתון.
באחת התחנות עלתה אישה. היא לבשה שמלה ישנה ודהויה וסנדלים בלויים. הבגדים שלה נראו פשוטים מדי בין הנוסעים שלבשו חולצות קיץ צבעוניות ושמלות קלות. היא השפילה מבט והתיישבה בשקט ליד החלון.
מיד החליפו כמה אנשים מבטים. צעיר אחד צחק בקול:
— תראו, קבצנית מהשוק עלתה! בטח גם לא שילמה על כרטיס!
נשמע צחוק כבוש. האישה הסמיקה והצמידה את התיק הישן לחזה. אור השמש שחדר מהחלון האיר את פניה ואת הברק בעיניה.
נוסע אחר הוסיף בבוז:
— אנשים כאלה בכלל לא צריכים להיות באוטובוס. הם מריחים מעוני.
השתררה שתיקה כבדה. האוויר החם כאילו עמד מלכת, הנוסעים הפנו את מבטם ועשו את עצמם כאילו לא שומעים.
האישה לא אמרה דבר. היא הביטה דרך החלון, על הבתים שטופי השמש, וניסתה לעצור את הדמעות. אבל ידיה רעדו.
ופתאום קם גבר מהשורה האחרונה. חולצתו הייתה ספוגה בזיעה, אך במבטו לא הייתה עייפות — רק החלטיות. הוא פסע קדימה ואמר בקול תקיף:
— מספיק.
האוטובוס השתתק. אור השמש נפל ישירות על פניו, והבדיל אותו מהשאר.
— תתביישו לכם, — אמר כשהוא מביט היישר בעיני המעליבים. — בגדים ישנים אינם בושה. הבושה היא המילים שלכם.
האוטובוס היה כל כך שקט עד שאפשר היה לשמוע את חריקת הבלמים. המעליבים השפילו מבט והשתתקו.
האישה הרימה את עיניה ופגשה את מבטו. בעיניה נצצו דמעות של תודה. היא לחשה חרישית:
— תודה…
הגבר הנהן וחזר למקומו. אבל האוטובוס כבר לא היה אותו דבר. האנשים הפסיקו להפנות מבט — עכשיו הביטו באישה בכבוד.
האוטובוס המשיך לנסוע ברחובות שטופי השמש. ואור הקיץ החם שחדר מהחלונות כבר לא היה מחניק. עבור האישה הוא הפך לאור של תקווה — תזכורת לכך שגם ברגע הקשה ביותר תמיד יש מישהו שיקום לצידה.
