זה היה אמור להיות בוקר רגיל. אוטובוס עמוס נוסעים נסע במסלולו בשעת השיא: תלמידים דיברו מאחור, עובדי משרדים גללו את הטלפונים, קשישים שוחחו על מזג האוויר. הכול נראה שגרתי וצפוי.
אך לפתע השלווה הפכה לאימה. האוטובוס החל להאיץ. בתחילה חשבו הנוסעים שהנהג פשוט ממהר, אך כשהאוטובוס החל לסטות בצורה מסוכנת בין הנתיבים, כולם הבינו — משהו לא בסדר.
הנהג ישב דומם מאחורי ההגה. ידיו השתלשלו, ראשו נשמט על חזהו. אישה שישבה קרוב אליו צעקה: ״הוא מאבד את ההכרה!״ פאניקה השתלטה על הנוסעים. האוטובוס דהר לעבר צומת סואן, וממול כבר נראו מכוניות מתקרבות.
באותו רגע קם גבר צעיר מהשורה השלישית. הוא דחף את הנוסעים המבועתים, קפץ מעל המעקה ותפס את ההגה ברגע האחרון. האוטובוס נטה הצידה, אנשים צרחו, כמה נפלו על הרצפה.
במאמץ אדיר הצליח הגבר לייצב את הרכב. הוא הסתובב וקרא: ״תחזיקו חזק!״ הוא שלח את רגלו אל דוושת הבלם ולחץ בכל כוחו. הצמיגים צווחו, האוטובוס החל להחליק, אך הוא המשיך ללחוץ עד שהרכב נעצר לבסוף בשולי הדרך — רק כמה מטרים ממוט חשמל ומכוניות חונות.
דממה השתררה באוטובוס. מישהו בכה חרש, מישהו אחז בלבו, הילדים הצטופפו סביב המורים. כולם הבינו: עוד כמה שניות, והייתה מתרחשת טרגדיה.
את הנהג השכיבו על המושב והזעיקו אמבולנס. הרופאים אישרו מאוחר יותר כי חש ברע בזמן הנסיעה. אילולא תגובתו המהירה של הנוסע, עשרות אנשים היו עלולים למות.
האדם שעצר את האוטובוס נותר בעיני רבים ״הגיבור בבגדים רגילים״. אך באותו יום הבינו כל הנוסעים: לפעמים אומץ אחד בלבד יכול להציל חיים.
