כשהמשפחה סנדרס אימצה חתול רחוב, הם חשבו שהם פשוט נותנים לו בית. מידנייט, כפי שקראו לו, היה חלקלק, שחור וחיבה. הוא תפס במהירות את המקום האהוב עליו על הספה, גרגר על ברכיהם ונראה מרוצה לחלוטין.
אבל עד מהרה הם הבחינו במשהו מוזר.
כל ערב, מיד לאחר רדת החשיכה, מידנייט היה מיילל ליד הדלת עד שמישהו היה משחרר אותו החוצה. לא משנה מה הם ניסו — צעצועים, פינוקים או סגירתו בפנים — הוא התעקש לצאת. ובלי יוצא מן הכלל, עם עלות השחר, הוא חזר. בהתחלה, הם הניחו שהוא יוצא לצוד או לשוטט, כמו שעושים חתולים רבים.
ואז החלו להופיע המתנות.
בהתחלה, זה היה תמים: כפתור מבריק, סרט מקומט, מכונית צעצוע של ילדים. המשפחה צחקה, בהנחה שהוא גורר חפצים אקראיים מפחי אשפה או מחצרות השכנים. אבל החפצים המשיכו להגיע — תמיד מונחים בקפידה על מפתן הדלת, כאילו היו מנחות.
בבוקר אחד, גברת סנדרס נדהמה כשמצאה תליון ישן. בתוכו הייתה תמונה דהויה של אישה צעירה מחזיקה תינוק. למחרת, זה היה זוג משקפיים. ואז, יומן בלוי עם דפים חסרים.
התברר שלא היו אלה סתם חפצים ישנים. אלה היו חלקים מחייו של מישהו.
הסקרנות גברה עליהם. המשפחה החלה לאתר את מקורם של החפצים, ושוחחה עם שכנים ותיקים. לאט לאט התבהרה התמונה. מסלול הלילה של מידנייט הוביל אותו לבית נטוש בקצה הרחוב — בית ששייך לאישה קשישה שנפטרה לבדה שנים קודם לכן.
המדליון היה שלה. כך גם המשקפיים. והיומן. מידנייט הביא חזרה שברים מחייה, כאילו רצה לוודא שהיא לא תישכח.
משפחת סנדרס החלה לשמור את החפצים בקופסה קטנה ליד הדלת, וקראה לה "תיבת האוצרות של מידנייט". בסופו של דבר, הם נתנו את האוסף לקרובי המשפחה שנותרו בחיים, שתהו זמן רב מה נותר מרכושה. דמעות מילאו את עיניהם כשהחזיקו את המזכרות, מתוך אמונה שהן אבדו לעד.
מאותו רגע, המשפחה כבר לא ראתה את היעלמותיו הליליות של מידנייט כמשהו מוזר. במקום זאת, הם הבינו שהחתול הנודד שלהם ביצע משימה של זיכרון ואהבה.
ובכל פעם שהוא חמק אל תוך הלילה, הם חיכו בציפייה לראות עם איזה חלק מהעבר הוא יחזור עם עלות השחר.
