היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות כשנכנסתי למוסך כדי לקחת קופסה. אור השמש חדר מבעד לחלון המאובק והטיל קרניים חיוורות על הרצפה. לצידי עמדה בלה, הכלבה שלי, תמיד סקרנית, תמיד ערנית.
אבל הפעם היא קפאה.
אוזניה היו משוכות לאחור, ונביחה נמוכה רטטה בגרונה.
"בלה?" לחשתי.
ואז שמעתי את זה.
קליק קלוש וקבוע — כמו עשרות ציפורניים זעירות המכות בבטון במקהלה. ליבי החסיר פעימה.
כרעתי לאט.
ואז ראיתי אותם.
סרטנים.
לא אחד או שניים, אלא שורה של סרטנים אדומים בוהקים שזחלו על רצפת המוסך בתצורה מושלמת. שריונותיהם נצצו באור השמש, רגליהם נעות כאילו היו מחוברות בקצב בלתי נראה.
בלה נהמה שוב, נעמדה מולי, גופה מתוח.
עמדתי קפוא, צופה בגלים אחר גלים שוצפים מבעד לסדק בקיר. הם לא שוטטו ללא מטרה. הם לא היו בפאניקה. הם צעדו — רכבת חיה, זוחלת, נעה במטרה ברורה.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם. הצליל הדהד באוזניי. למה כאן? למה במוסך שלי?
למחרת בבוקר, התקשרתי למשרד לחיות בר המקומי. ציפיתי שהם יצחקו — עד שהאישה בצד השני של הקו אמרה בשלווה:
"ראית נדידת סרטנים יבשתיים. הם נעים במספרים גדולים כאשר מחילותיהם מוצפות, בדרך כלל לאחר גשמים עזים. הם נוסעים יחד, עוקבים אחר עקבות הריח של זה את זה, מחפשים מחסה חדש. נדיר לראות את זה כל כך רחוק בפנים היבשת, אבל זה לא בלתי אפשרי."
חשבתי על הסערה העזה שלושת הימים הקודמים. האמת הכתה בי: הסרטנים לא הלכו לאיבוד. המוסך שלי פשוט עמד בדרכם של אינסטינקטים עתיקים.
בלה עדיין מתקשחת ליד דלת המוסך בכל אחר צהריים, כאילו היא מחכה שהם יחזרו.
ואני? אני לא יכול להיכנס לחדר הזה בלי להיזכר במראה של מאות קונכיות אדומות זוחלות יחד, בקול של צבתות על בטון, ובאמת שהטבע נע לאן שהוא רוצה — אפילו ישר דרך החיים שלי.
האמת הזאת עדיין רודפת אותי.
