כשאלכס ומריסה עברו לביתם החדש, הם השאירו לוח שנה ישן תלוי במטבח. הוא נראה רגיל, עם תמונות עליזות של גינות, אבל בכמה תאריכים כבר היו כתובים הערות.
בהתחלה הם התעלמו ממנו — עד שההערות התחילו להתגשם.
בעמוד אחד נכתב "חבילה מגיעה". באותו בוקר, נמסרה חבילה לדלת ביתם. כעבור שבוע: "סערה". בשעות אחר הצהריים, השמיים נפתחו וברקים ורעמים ליוו את הגשם. כשראו את הכיתוב "שיחה מאמא" על תאריך אחר, הטלפון של אלכס צלצל שניות ספורות לאחר מכן — ושמה של אמו הבהב על המסך.
הם החלו לחשוש ממה שיקראו בהמשך. כל דף הרגיש כמו הצצה לעתידם.
לבסוף, אלכס התיישב ערב אחד ובחן את לוח השנה בקפידה. הוא הבחין שהכתב לא היה אחיד — חלק מההערות היו מסודרות, אחרות מבולגנות, חלקן נכתבו בעט כחול, אחרות בעיפרון. כשהחזיק את הדפים מול האור, הוא ראה סימנים דהויים שנלחצו על הנייר חודשים קודם לכן.
האמת הייתה פשוטה הרבה יותר — ומרגשת באופן מוזר.
המשפחה שגרה בבית לפניהם השתמשה בלוח השנה כלוח מודעות ביתי. כולם כתבו עליו תזכורות — הילדים סימנו את ימי הלימודים, ההורים כתבו ימי הולדת, מטלות, הערות על מזג האוויר.
ה"תחזיות" לא היו תחזיות כלל. הן היו פיסות מהעבר, שהשתלבו בקצב ההווה.
אלכס ומריסה צחקו על עצמם בהקלה. עם זאת, הם מעולם לא הורידו את לוח השנה. בכל פעם שהערה התאימה ליום שלהם, הם הרגישו כאילו הבית עצמו מזכיר להם בעדינות: החיים תמיד משאירים עקבות.
