הבית של לורה תמיד נצץ מניקיון. קירות לבנים, מדפים מסודרים, ריח של כביסה טרייה וקפה בבוקר.
וכל זה — בזכות מריה, עוזרת הבית שלה, אישה מבוגרת, שקטה ורגועה.
במשך חמש שנים לורה כבר התרגלה לנוכחותה: מריה הגיעה מוקדם בבוקר, עבדה בשקט, ועזבה לפני הצהריים.
אבל לאחרונה לורה החלה להרגיש אי־נוחות — שמישהו מסתובב בבית, מזיז דברים, יודע איפה כל פרט קטן נמצא.
היא הרגישה שהיא רוצה “מרחב אישי”.
— מריה, אני חושבת שעבדת מספיק. תודה על הכול, — אמרה לורה בנימה עדינה.
מריה רק הנהנה.
— כמובן, גברתי. אני מבינה.
למחרת הבית היה שקט. שקט מדי.
בלי רעש השואב, בלי ריח הניקיון.
לורה חשבה שתתרגל.
אבל בערב, כשנכנסה לחדר השינה, ראתה מעטפה על הכרית.
בפנים — תמונה של בנה בילדותו ופתק קצר:
“שמרי עליו. הוא הזכיר לי את שלי.”
לורה קפאה במקומה. בנה. צמרמורת עברה בגופה.
מריה מעולם לא סיפרה על חייה — רק פעם אחת, בחטף, הזכירה שאיבדה ילד.
לורה חיפשה את הטלפון, אך המספר של מריה כבר לא היה פעיל.
למחרת נסעה לכתובת הישנה שלה — אף אחד לא ידע מי גר שם.
ורק אז הבינה לורה: לפעמים אנחנו מאבדים אנשים שאהבו אותנו יותר ממה שידענו.
