הכביש מחוץ לעיר היה שקט, כמעט ריק, ערפל קל ריחף מעל השדות. השוטר מייקל היה בסיור בוקר שגרתי. הכול נראה רגיל, עד שראה משהו כהה על שפת האספלט. הוא האט, יצא מהרכב וניגש קרוב יותר.
זו הייתה כפפת נשים — מעור, בצבע בורדו, אלגנטית אך מעט שחוקה. לכאורה שום דבר מיוחד. מישהו כנראה פשוט הפיל אותה. אבל מייקל נעצר, מביט בה זמן ארוך מהצפוי. הוא הרים אותה, בחן אותה — ואז הבחין בפרט זעיר: כפתור כסוף בצורת כוכב על שורש כף היד.
הוא הכיר את הפרט הזה.
הכפפות האלה היו שייכות לאיימי, אישה שהכיר שנים רבות. פעם עבדה גם היא במשטרה, אך עזבה אחרי טרגדיה אישית — היעלמות אחותה. מאז חיה בשקט, כמעט בבדידות, בעיירה סמוכה. מייקל נזכר כיצד אמרה לו פעם בחיוך:
“אני עונדת כוכבים כדי לא לשכוח להביט למעלה.”
בדיוק כפתור כזה — כוכב עם שריטה קטנה — היה גם על הכפפה הזו.
הוא הביט סביב: כביש, שדה, סימני צמיגים, טביעת עקב בבוץ, ועוד אחת — כאילו מישהו מעד. הכול נראה כאילו מישהו הלך לאורך הדרך… ואז נעלם.
מייקל קרא לתגבורת. במשך שעות חיפשו את כל האזור. ורק לעת ערב מצאו סימנים של רכב שסטה לעבר קו העצים.
כשניגש קרוב יותר, ראה משהו מנצנץ בדשא — הכפפה השנייה. הוא הרים אותה וראה בתוכה פתק קטן, מקופל לשניים.
“אם מצאת את זה — סימן שלא נעלמתי לשווא.”
מייקל עמד ללא תזוזה, גרונו נחנק. הוא לא ידע בדיוק מה קרה, אבל היה בטוח: זו לא הייתה תאונה. זו הייתה קריאה לעזרה.
