הם היו הזוג המושלם. כל החברים קינאו באהבה שלהם — בית, תוכניות, טיולים, תמונות עם הכיתוב "לתמיד".
עד אותו לילה שבו הטלפון צלצל.
— אשתך עברה תאונה, — אמר קול בצד השני.
הוא דהר לשם, מבלי להרגיש את הדרך תחתיו. כשהגיע, הרופאים אמרו: היא בחיים, אבל הפגיעה בעמוד השדרה קשה.
בהתחלה לא עזב את מיטתה. האכיל אותה, החליף תחבושות, הקשיב לרופאים.
אבל אז באו העייפות. העצבים. השתיקה.
אחרי שלושה חודשים ארז בשקט את חפציו.
— אני לא יכול לחיות ככה יותר, — אמר. — כואב לי לראות אותך כך.
והלך.
היא נשארה לבד.
הימים והלילות התמזגו, ורק קולות המכשירים הזכירו לה שהיא עדיין כאן.
עד שיום אחד הגיע פיזיותרפיסט חדש — גבר צעיר עם עיניים טובות.
הוא לא ריחם עליה, לא אמר "תחזיקי מעמד" — פשוט הגיע כל יום, וגרם לה לעשות את מה שחשבה לבלתי אפשרי.
צעד אחר צעד, דמעה אחר דמעה, היא למדה מחדש לשלוט בגופה.
יום אחד הוא אמר:
— היום ננסה בלי תמיכה.
היא פחדה, אבל הקשיבה לו.
ולראשונה מזה חודשים — עשתה צעד.
עבר שנה.
היא שוב הלכה. בהתחלה עם מקל, אחר כך בלעדיו. חיה, צחקה, שוב הרגישה את עצמה. ולצדה היה הוא — זה שלא ריחם, אלא האמין.
באותו יום, בקניון, עמדה מול חלון ראווה.
בעלה לשעבר זיהה אותה מיד — אותו חיוך, אותו ברק בעיניים. רק שעכשיו עמד לידה גבר אחר.
הוא התקרב… ונעצר.
כי זיהה אותו.
זה היה אותו בחור שפעם סירב להעסיק, בטענה ש"אין לו את הרמה המתאימה".
זה שביקש ממנו עזרה — וקיבל רק מבט קר.
זה שעכשיו החזיק את ידה של אשתו לשעבר.
הוא עמד שם, לא מסוגל לזוז.
והיא רק הביטה בו בשקט, בלי כעס.
— אתה יודע, — אמרה ברכות, — לפעמים אלוהים לא מחזיר אנשים כדי לנקום. אלא כדי להראות מי באמת יודע לאהוב.
