ד"ר אנדרו מילר היה וטרינר בעיירת חוף קטנה. כולם ידעו: אם מוצאים בעל חיים פצוע — הולכים אליו.
יום אחד באביב הביאו אליו ינשוף עם כנף שבורה. הוא לא הצליח לעוף, ישב בשקט והביט מדי פעם כלפי מעלה.
אנדרו טיפל בו כמעט חודש שלם. האכיל את הינשוף בפינצטה, חבש את הפצע ואף דיבר אליו — כאילו היה אדם.
כשחזר לעצמו, לקח אותו אל שפת היער ושחרר.
— תעוף, קטנה שלי. הכול יהיה בסדר, — אמר בחיוך.
חלפה שנה.
ביום שמש אחד אנדרו תיקן את הגדר ליד המרפאה כשראה צל חולף מעל ראשו.
הוא הרים את מבטו — ולא האמין: אותו ינשוף.
הוא חג נמוך מעל העצים, כאילו מזמין אותו לבוא אחריו.
אנדרו לקח את תיק העזרה הראשונה ויצא בעקבותיו. הינשוף נעמד על ענף, חיכה, ואז המשיך לעוף קדימה.
כעבור כמה מאות מטרים שמע אנדרו יללה חלשה — וראה כלב לכוד בתעלה.
החיה הייתה מבוהלת ותשושה, אך חיה. אנדרו חילץ אותה בזהירות ונשא אותה חזרה.
הינשוף ישב על ענף וצפה בו עד שנעלם מעבר לעיקול הדרך.
מאוחר יותר הבין הרופא: אלמלא הוא, הכלב לא היה שורד.
ולפעמים, כשאנדרו יוצא החוצה, הינשוף חוזר — נוחת על גג המרפאה ומשמיע קריאת "הוּהוּ" שקטה.
כאילו רק רוצה לוודא שהכול בסדר אצל החבר הוותיק שלו.
