החום היה בלתי נסבל.
מריה צעדה הביתה בדרך כפרית, ביד שקית עם מצרכים, על פניה עייפות וזיעה.
היום היה ארוך, רועש מצרצורי הצרצרים, והיא חלמה רק על מקלחת וצל.
אבל בפנייה שבדרך ראתה פס שחור ודק.
חשבה שזו ענף — עד שהוא זז.
נחש קטן.
יבש, שרוף מהשמש, מותש.
הוא זחל לאט, כאילו כל סנטימטר עלה לו במאמץ.
מריה מעולם לא אהבה נחשים, אבל באותו רגע ריחמה עליו.
היא מצאה מקל, דחפה אותו בזהירות לשוליים.
אחר כך הסירה את הכפפה, הרימה אותו — גוף חם, חלק, חי.
היא לקחה אותו לצל, ומילאה פקק בבקבוק מים.
דקה עמדה שם.
הנחש, כאילו חש בקור, הרים את ראשו, זז כמה פעמים ונעלם בדשא.
מריה חייכה והמשיכה הביתה.
כעבור כמה ימים שכחה מזה.
ואז התעוררה בלילה.
שקט, רק אור חלש מפנס הרחוב ורשרוש.
עדין, דק — כאילו משהו נע על הסדין.
היא התרוממה, הקשיבה — והצליל חזר.
קרוב מאוד.
היא הורידה לאט את ידה — והרגישה תנועה מתחת לכף ידה.
צעקה, זרקה את השמיכה.
על הסדין הלבן התפתל נחש — אותו אחד, רק גדול יותר.
חלק, מבריק, רגוע.
מריה קפאה.
הוא לא נשף, לא תקף — רק שכב, מגולגל לטבעת.
כאילו לא בא להפחיד.
רועדת, פתחה את החלון והזיזה אותו בעדינות עם הכרית.
הוא זחל בצייתנות על אדן החלון ונעלם באפלת הגן.
בבוקר מצאה מריה ליד הדלת עור נחש קטן.
טרי.
ומסיבה כלשהי לא הרגישה פחד —
אלא תחושה מוזרה, כאילו מישהו הודה לה.
