כשהקלייר ודיוויד הביאו את בתם התינוקת לילי הביתה, הם חשבו שהכלב שלהם פשוט יתרגל. ברונו, הכלב שלהם מסוג רועה גרמני מעורב, תמיד היה רגוע ועדין.
בהתחלה, התנהגותו נראתה מתוקה. הוא שכב ליד העריסה במשך שעות, והתבונן בתינוקת במבט רך. "הוא מגן עליה", חשבה קלייר.
אבל עד מהרה המצב השתנה.
ברונו סירב לעזוב את חדר התינוק. הוא לא אכל, התעלם מהטיולים והילל בכל פעם שהדלת נסגרה. גרוע מכך, הוא התחיל לנבוח באותה פינה של החדר, נביחות נמוכות וקבועות, כאילו משהו נמצא שם.
קלייר התחילה להילחץ. "מה אם הוא מקנא?" אבל דייוויד הניד את ראשו. "הוא שומר עליה, זה הכל."
לילה אחד, הנביחות של ברונו נעשו חדות יותר. הוא נצמד למיטת התינוק, חשף שיניים. קלייר נבהלה, הושיטה יד אל התינוקת — אבל ברונו זינק במקום זאת אל הקיר.
דייוויד תפס פנס. אלומת האור חשפה את האמת: נחש, מכורבל במרחק סנטימטרים ספורים מהמקום שבו ישנה התינוקת.
השירות הווטרינרי אישר שזה יכול היה להיות קטלני. ברונו ידע זאת כל הזמן. התנהגותו המוזרה לא נבעה מקנאה — אלא מהגנה.
מאותו לילה ואילך, איש לא שאל מדוע ברונו נשאר בחדר הילדים. הוא כבר לא היה סתם חיית מחמד. הוא היה המגן של התינוק.
